בספטמבר 1887 החליט מחיה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, לפרסם כסיפור בהמשכים בעיתונו "הצבי" "ספור נפלא, להסופר המפורסם הצרפתי שול ורן". גיבורו של הסיפור, הג'נטלמן האנגלי פיליאס פוג, מצליח להקיף את כדור הארץ, אך "בעוד שפיליאס פוג, בלכתו למזרח, ראה כי השמש עבר את קו חצי היום שמונים פעם, לא ראוהו חבריו בריפורם קלוב כי אם תשע ושבעים פעם. ויבוא ביום השבת והוא חשב כי זה היה יום הראשון". כך מסביר המחבר "איך יכול אדם כפיליאס פוג, המדֻויק כל כך בחשבונו, לטעות ליום אחד?". בסופה של העלילה, גיבורו של ז'ול וורן לא איחר ביום. הוא הגיע בזמן ליעדו, ניצח בהתערבות וגרף את סכום הפרס 20,000 ליש"ט.
בניגוד לפיליאס פוג, גורלם של המערערים בפרשת אלזמי לא שפר עליהם. לדידו של רשם בית המשפט העליון הם דווקא איחרו ביום בהגשת הערעור מטעמם על החלטת ועדת הערר "וכפי שנפסק לא אחת גם איחור של יום אחד הוא איחור לכל דבר ועניין". לבקשת רשות המסים ובעטיו של האיחור נמחק ערעורם על הסף.
פסק דינו של הרשם מדגים פעם נוספת את נפלאות הפרוצדורה של ערעורי המס. בעוד שאורך התקופות להגשת ערעורי מס הכנסה ומע"מ נקבע בתקנות, וממילא אין ימי פגרה נמנים עליהם; הרי שלעניין ערעור על פסק דין של ועדת הערר, המחוקק בכבודו ובעצמו קבע בחקיקה ראשית – בסע' 90 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 – כי "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה…". משכך, גם ימי הפגרה נמנים על אותם 45 ימים.
באמרת אגב, ובמשתמע, דוחה בית המשפט פרשנות אפשרית שלפיה מספר הימים להגשת הערעור נקבע אמנם בחקיקה ראשית, אך אופן מניינם יהא כקבוע בתקנות (ולא יכלול ימי פגרה). בכך, מנציח ביהמ"ש את הפרת ההרמוניה הפרוצדורלית שבין ערעורי המס השונים. הפשטות והאחידות נדחו אפוא פעם נוספת בפני יודעי הח"ן של מניין הימים בהליכי הערעור השונים.
"אין לכם מה למהר. לביקור אצל אלוהים הכל מגיעים בזמן. עד היום לא היו איחורים, גם מחר לא יהיו" קבע ולדימיר ויסוצקי; אך לביהמ"ש בהחלט ניתן להגיע באיחור. ולכן, אם כבר לטעות במניין הימים, עדיף כמו פיליאס פוג, ולנצח…
אין באמור לעיל כדי להחליף ייעוץ משפטי מלא וספציפי.
הדברים האמורים נכונים למועד פרסומם.
